כבר למדתי לקבל את זה שלהב חווה מוקדם מדי את גיל שנתיים הנורא, ואין הרבה מה לעשות חוץ מאשר להתמודד.
אצלה נכון לכרגע זה בא בצורה של בעיות שינה - היא כאילו מפחדת ללכת לישון. דורשת לצאת מהחדר כדי לא להירדם חס וחלילה. רוצה לעשות טיולים ברחבי הבית גם אם זה באמצע הלילה.
ואני יודעת שחשוב הצבת הגבולות ואני נמנעת מלשתף איתה פעולה וכמה שכואב לי לשמוע אותה צורחת ובוכה אני פשוט מנסה לאטום אזניים ולחזור ולשנן לעצמי בראש שזה לטובתה ובשבילה, שאני עוזרת לה ללמוד לישון שוב ולנהל סדר יום תקין, שהצבת גבולות זה דבר שחשוב לילדים ולא סתם עוברים את השלב הזה.
ואז מגיע בעלי והורס הכל. הוא בא ממשפחה שמאמינים שילד צריך לגדול עם חיבוקים ונשיקות כל היום כל הזמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן. וכל מה שילד רוצה אומרים אמן. ושאם ילד בוכה סימן שכואב לו ואין דבר כזה "ילד נודניק" סתם ככה.
וברגע שהילדה מתחילה לבכות ישר הוא מרים אותה ולוקח אותה לסלון. ואז מתחילה שעה של שעת משחק, ואני יוצאת הרעה!!!
והיום הוא אמר לי משפט נורא:
בזמן שהילדה בוכה ואני אמרתי לו שהוא מזיק לילדה בזה שהוא עונה לקריזות שלה אז הוא ענה לי "לא פלא שהילדה כבר לא אוהבת אותך"



נכון שבזמן האחרון הילדה כל היום רק אבא אבא אבא ואני כאילו לא קיימת בשבילה. ואני גם מודעת לעובדה שזה בגלל שאני המחנכת והוא המפנק - וזה פשוט נטו ככה, אין שילוב בין השניים!!! כל היום אני איתה וב20 דקות שהוא איתה ביום זה נטו פינוק. אבל לבוא ולהגיד לי משפט כזה? כשהוא יודע כמה קשה לי? כשהוא רואה שאני נפגעת מהילדה אבל מנסה להתמודד עם זה? והוא ניסה ישר לשנות את סגנון המשפט, אבל זה לא משנה, זה יצא לו אמיתי מדי ומהר מדי בשביל שהוא יכחיש שהוא חושב ככה



בנות זה קשה לי בטירוף!!! וזה עוד כשההורים שלו לא בארץ. כשהם פה אז בכלל אין למילה שלי שום משמעות


