אתמול חזרתי ברוך-השם מביה"ח הביתה.
יום ה' חגגתי את יומהולדתי (7.10) ואת הבשורה הכי נפלאה שיש
בדיקת-דם ובטא מעל 1,000
יום ו' קבעתי לרופא, שהראה די סימנים ללחץ (מסתבר,שיש לראות שק מעל 1,000).
קבע לי בדיקות-דם לראות הכפלה: ימים א',ב' ותור ליום ג' לאולט'..
האמת,שדי הצטערתי,כי חששתי,שאולי הגעתי בהתלהבות מוקדם מידי..ושעליי להיות קולית הפעם ולהגיע לדופק רק לקראת שבוע 7 , כי הרופא היה די לחוץ ולא-מתאים לי לחץ בתחילת-היריון...
כבר הייתי בסרט של דופק פעם: הדילמה האם זהו היריון-צעיר או שישנו עיכוב-התפתחותי (לפני ההיריון של נעמה).
הגעתי אליו אופטימית,עם בטא שרק עלתה..אך הוא גילה ממצא בחצוצרה/שחלה (טפולה), האמת,שגם אמרתי לו,שיש לו מכשיר-מעפן,גרוע מאוד באיכותו, אך זה לא-עזר לי..
הוא ביקש וממש התחנן,שאקח מונית-ספיישל לבי"ח עכשיו,דחוף..
(הוא חשש מדימום-פנימי,התפוצצות-החצוצרה חלילה ומסכנת-חיים מיידית לא-עלינו).
צחקתי איתו,שסוף-סוף בעלי יהיה מרוצה ממני,שבזמן-היריון,אני מפנקת את עצמי עם מונית-ספיישל,אז לפחות יוצא משהו טוב מכל-הסיפור שהוא הפיל עליי..
צחקתי איתו,שממש אין לי זמן עכשיו בחיים לבי"ח..
הסתבר,שאישתו היא המזכירה שלו,הוא שלח אותי אליה לעידוד..
היה לה דימום-פנימי, עברה כריתה והיא ניצלה ברוך-השם..
אז שאלתי אותה באומץ: תראי לי את הילדים שבאו אחרי..
ולמזלי צדקתי: היא הראתה לי בפל' את 2 הילדים-הנוספים
והיתה מקסימה: נתנה לי את הפל' שלה לעדכן!
יצאתי החוצה לתפוס-מונית הביתה,התקשרתי לבעלי,אימי ואחיותיי..היו מדהימים כולם. שכנה-מדהימה וחברות מעירי,ישר התגייסו לבייביסיטר,אך לא-היה צורך (אז התעקשו לעזור והגיעו עם אוכל,כשלא-הייתי וגם היום,ת'כלס, המתנה הכי טובה שיש)
כשהבנתי מה אני מספרת,פרצתי בבכי מהנשמה קורע-לב מסתבר ואז אשה ראתה אותי וביקשה לאסוף אותי לביתי וכך מצאתי את עצמי עוד מעודדת אותה,כי היא נפרדה מבעלה השבוע..ושוב לא-יצא לי לפנק את עצמי עם מונית-ספיישל
הגענו הביתה,סידרנו תיק ונסענו...
הגענו,היו 2 אחיות פוסטמות,ישר דחפו אותי ללחץ-דם..ואז קלטתי,שזהו,אני נכנסת לטיפולים וזה שיט-ענק..
ביקשתי לשבת בנחת,לשתות-מים ולהירגע,כדי שהתוצאה תצא-ריאלית..
הן החלו לומר לי,שאין-מצב,עליי להיות בצום,כי אני הולכת לניתוח לכריתה..
החזרתי לה,שאם זה ככה ושהיא דואגת להלחיץ אותי,אז אני בורחת לשתות-מים וחוזרת רק כשאירגע מדבריה..כמובן,שעבדתי עליהן,כדי שיגלו אמפטיה וזה עזר..
ת'כלס,הייתי חכמה,ניכנסתי למצב של אופטימיות,שסייעה לי לאורך כל האישפוז מאוד מבחינת-היחס אליי.
שלחו אותי לבירורים באולט',אצל פרופ' ואח"כ במכון-פרטי עם אולט'-איכותי..
מצאו ממצא ברחם..
מסתבר,שהיה לי היריון-מולארי (הורמונלית,הבטא עולה,אך מבנית,אין-שום צמיחה של ריקמה-עוברית), מכאן חששו להיריון מחוץ-לרחם לא-עלינו..
יום למחרת,פתיחה-ידנית של צוואר-הרחם,כאבים-מטורפים (ועוד לקחתי פעמיים אופטלגין-נוזלי ולא-עזר, שאני אקח תרופות,זה כנראה באמת משהו מיוחד).
ואתמול: גרידה בהרדמה-כללית..
היה עוד חשש,שיש לי סוג-דם 0-, שעלול לפתח נוגדנים כנגד רקמות-עובריות ולראותן כגוף-זר ולגרום לי לסכנה חלילה...
בעלי-היקר,ישן באוטו בלילה-הראשון..כדי להיות צמוד אליי..וביום-השני כמובן חזר כדי להיות איתי...
הייתי במיטה-האמצעית,2 בנות מצדדיי,לא-הייתה להן-ברירה,פשוט גרמתי לאווירה-אופטימית בחדר, פרקנו כאב ונקרענו מצחוק (למשל: הן צחקו,כי אמרתי להן,שמותר לי עדיין לאכול עוגייה,כי אני עדיין בהיריון..), החלפנו-מידע ואפילו זכיתי להכיר את הפדיקוריסטית-הבאה שלי,אני מתה לטפח את כפות-הרגליים (בדיוק הצבתי לעצמי יעד כזה השנה).
אז זהו,נגמר ההיריון-הזה ובע"ה מתחילה תק'-חדשה בע"ה.
אני מאחלת לכולנו שפע,פרייה ורבייה בכל-התחומים.