אויש, מאמי... בא לי לחבק אותך חזק

העומס הזה עלייך נשמע לי ממש בלתי נסבל...
אבל למה את לוקחת את הכל על עצמך בבלעדיות כזו?...
מה, חתמת חוזה שהכל נופל רק עלייך?...
תתחילי קצת לחלק סמכויות מותק. זה שאבא שלו (שיהיה בריא ויחלים במהרה, אמן כן יהי רצון, טפו טפו טפו) נמצא במצב קשה בבי"ח, זה אכן עצוב וקשה.
נכון, העובדות האלו נכונות. זה עדיין לא אומר שאת צריכה לקחת החלטה על מעבר דירה לבדך, ובטח שלא את שלב הביצוע (חיפוש דירה חדשה, הכנות למעבר, המעבר עצמו, וכו').
ולמה את צריכה לדאוג למשפ' המורחבת?... את זה ממש לא הבנתי, סליחה...
כאילו שאין לך 2 קטנטנים לדאוג להם, עבודה, סידורים, חם בביה"ח, בן זוג איש קבע שגם כך לא נמצא הרבה בבית ועוזר, וכרגע גם תומך באביו.
אז גם את צריכה לדאוג למשפ' המורחבת?... על מה ולמה?... זה היה החוזה כשאת ובן זוגך נהייתם זוג?... זה באמת לא מובן.
ותורידי קצת דאגות בקשר לדירה. הרי כך או אחרת, זה יסתדר - כי פשוט אין ברירה אחרת. הרי לגור ברחוב לא תלכו, נכון?...
ועד 1.9 יש כארבעה חודשים. ארבעה חודשים זה זמן מספיק על מנת למצוא דירה אחרת, לחתום על חוזה, להעביר דברים, להתבסס בה ואף להרגיל את הילדים.
נראה לי שפשוט, אולי קצת עברת את סף ההכלה של הדברים, והכל נראה לך מאד גדול עלייך, ודרמטי. זה בסדר, זה קורה לנו במצבי לחץ. אמרי לעצמך שזה בסדר, את בלחץ כרגע והכל נראה גדול ומפחיד ודרמטי. אבל כשתתמודדי עם זה במציאות, זה יהיה הרבה פחות נורא...

שרון.