מה יותר חזק? - הריון ולידה

דעתי כדעתך אין ספק שהייתי מכניסה את ביתי לפני ואני זו שהייתי צריכה להיות חשופה לסכנה. לי מאוד ברור העניין (ממש כשילדתי) שהיא לפני אין מה לעשות, לפחות זו דעתי

יצר האמהות חזק בעיני יותר מכל דבר אחר,
ולכן ברור שקודם כך הייתי מגנה על ילדיי

וואיי באמת כבד
הדחף הראשוני אומר לכולנו (אני מאמינה) "שחיים לא היתי עושה דבר כזה"...אבל לכי תדעי מה גורם לאנשים כן לעשות את זה...

את יודעת...לא יוצא לי מהראש, כבר מספר שנים מאז הצונאמי בתאילנד, הסיפור הזה שרץ בכל הטלויזיות...על אמא, שהחזיקה 2 בנים שלה בזמן שגל פגע בהם..ילד אחד קטן (נראה לי סביב גיל שנה) וילד אחד גדול יותר בן 6 נראה לי...ובאותו רגע היא הבינה שאם אם תמשיך להחזיק בשניהם- אף אחד לא ישרוד..והיא היתה צריכה להחליט את מי היא משחררת... אלוהים..איך אפשר להחליט דבר כזה? אז, היא שיחררה את הגדול...כי לפי השיקול שלה היו לו יותר סיכוים לשרוד ...כי לתינוק לא היה סיכוי
בסוף כולם שרדו ! תודה לאל...אבל זה עושה לי צמרמורת כל פעם שאני חושבת על זה...היא עשתה החלטה באותו רגע, בדיעבד ההחלטה היתה נכונה + הרבה מזל...אבל עכשיו, היא צריכה כל החיים לחיות עם מחשבה שבאותו רגע...היא שיחררה אותו

באמת כבד....

כמובן שכולנו פה (אני מקוה) אומרות שייצר האמהות חזק יותר ושלעולם לא היו עושות דבר כזה, אבל אני אף פעם לא יכולה לשפוט החלטות של אנשים שנעשו במצבים קיצוניים שכאלו. אין לדעת מה כל אחת הייתה עושה לו נקלעה (חו"ח) למצב דומה.

להבדיל אלפי הבדלות, במטוס במקרה חירום, כשנופלות המסיכות צריך לשים קודם עלייך ורק אז על הילדים. שזה כביכול מנוגד לייצר האימהות שלנו.
אבל זה לטובה.

וכמו גם המקרה המזעזע שמרינה סיפרה.
לפעמים הדבר הנכון (אך הנורא) זה לוותר על אחד כדי לנסות להציל את כולם (או את השאר לפחות)

לנו קרה מקרה כזה במשפחה. עם סוף פחות טוב מאשר בצונאמי....
לסבתא שלי הייתה אחות גדולה.
וכשהם היו צריכים לברוח מהנאצים, אמא שלה החזיקה את שתי הבנות יד ביד ורצה.
כשהיו צריכים לעלות לרכבת (הנכונה, כזו ששמוציאה אותן מהאיזור), היד של הגדולה נשמטה לה מהיד והילדה (בת 10) נשארה מאחור. אמא שלה החליטה בכל זאת להכנס לרכבת והדלת נסגרה אחריהן.

אני לא חושבת שאפשר באמת לענות על שאלה כזו.

כרגע אנחנו יושבות בנוחות על כסא מול מחשב, אין לנו שום איום על החיים, לא שלנו ולא של הילדים, ב"ה, אנחנו לא יכולות אפילו לדמיין מה זה איום על החיים...
מצד שני אנחנו כן מכירות את האמהות, דבר נפלא שלא היינו מוותרות עליו בשום מחיר, אבל בשום מחיר שאנחנו יכולות לדמיין ואת האיום על החיים אנחנו לא יכולות לדמיין,

כך שזו שאלה היפותטית שאין לנו אפשרות לענות עליה, ולא רק זה, אני חושבת שזה לא נכון אפילו לנסות, זה מכניס אותנו למצב שיפוטי כשאנחנו לא יכולות לדעת את כל מה שעומד פה על כף המאזניים....

יעל דיין כתבה ספר שנקרא "שני בנים למוות" על אב שעמד עם שני בניו מול נאצי שציווה עליו לבחור בין שני בניו - אם יבחר יהרוג רק את הנבחר ואם לא יבחר יהרוג את שלשתם.
האב בחר, זה ש"נבחר" שרד את השואה וכך גם האב, זה שנשאר עם האב לא שרד.

אין לי מושג איך אפשר לבחור בין שני ילדים, אין לי מושג מה גרם לאם להשאיר ילדה וללכת להתחבא, אולי היא השאירה עם הוריה, אולי היו שיקולים אחרים....

על פניו - נראה לי שיצר האמהות הוא החזק יותר, - תכלס - שלעולם לא נדע - אין לי מושג....

וואוו שולוש איזה סיפור עצוב
אני מאמינה שיש אין סוף סיפורים מהסוג הזה מאותה תקופה המזעזעת

אני לפעמים מדמיינת תרחישי אימה שמחבלים נכנסים לבית ומאיימים להרוג את הילדים שלי
"..ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם.
באים הנה דרככם, אך לא מכם.
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם.
כי לא לכם הגיגיהם..."

מתוך "על הילדים"/חליל ג'ובראן

בדיוק השבוע הייתי ביד ושם וסיפרו עליו!
הוא נפטר השבוע או שבוע שעבר- פליקס זנדמן..

אלוהים ישמור איזה סיפורים מזעזעים, אי אפשר לדעת והלואי ואף אמא לא תעמוד בדילמה הזאת בחיים

הכי קל לומר- אמהות

אבל באמת שלא נדע מה זה שואה.
שולי- וואוווו כולי דמעות.

בשמת