יהלי ישנה. אולי זו הבטן.. ההתרגשות... הפחד... נכנסתי אליה לחדר- להרגע. מכורבלת במצעי ה"נאפ" מחבקת של הדובי שגלי( חברה שלי) קנתה לה כשרק נולדה. ממלמלת משו על עדי, ואבי וחתול. החדר קריר ונעימות עדינות מקשטות את החדר ביחד עם אור מעומעם. אני יושבת לידה. מנסה שלא אבל לא מתאפקת ומלטפת אותה. " אמא, חיבוק" היא אומרת . 2 מילים. שעושות לעיניים שלי פס אדום ברגע.
היא מזכירה לי את התואר שזכיתי לקבל ממנה לפני שנתיים - וחיבוק. .
הכי פשוט. נאיבי. נטול מניירות וצילצולים. חיבקתי. כמו שרק אמא יודעת לחבק. היא פתחה את העיניים לשניה. וחזרה לישון. אני מקווה שעד הבוקר. בתחילת ההריון חשבתי שאין מצב שאוכל לאהוב מישי כמוה בשנית- כשכל האהבה שיש לי בעולם מתחלקת בינה ובין רועי. ועכשיו.. רגע לפני.. כאילו לא הבחנתי ובלב שלי, היכן שיש שני חדרים ושתי עליות, נבנה עוד חדר. עם פרקט ווילון שמנת. עם בובה של ארנב והמון המון המון אהבה.. מצפה. דרוכה. מרגישה מבורכת. ומאוהבת. בך, רועי שלי. ביהלי והזו שעוד רגע תהיה אמתית. ונוכל להביט לה בעיניים. ללטף . ולתת לה חיבוק של אמא. חיבוק אמיתי. מהלב.

