שלום לכולם,
אני עוקבת אחרי הפורום כבר מלא זמן, וזה נראה לי מקום נחמד ותומך...
לכן החלטתי להעלות פה דילמה אחת ולשמוע את דעתכם.
הדילמה היא לגמי אמא שלי.
היחסים שלי איתה נוראיים, פשוט ככה... אני סוחבת בליבי המון המון עלבונות ממנה, החל מתקופת הילדות מאז שאני זוכרת את עצמי... היא לא ממש טיפלה בי לאומת אמהות של ילדים אחרים, לא ידעה לפנק והרבה פעמים בכיתי מעלבונות שונים.
לאמא שלי היו חיים לא קלים, אני חייבת להודות - היא איבדה כמה שני משפחה בתווך קצר מאוד, ונראה לי שזה השפיע עליה מאוד. בנוסף, החיים גם ככה לא היו קלים - היא התגרשה מבעלה כשהייתי בת שנתיים (והשאירה אותי בלי אבא בעצם) והיה עליה לעבוד כדי להתקיים. אני לא מאשימה אותה - לא היה פשוט, במיוחד כשהחיים משתנים לגמרי יום בהיר אחד וצריך להתמודד...
על הדרך היא עשתה המון טעויות - הביאה הביתה גברים שלא היו נחמדים איתה, וחלק מהם גם איתי. היו לי כמה אבות חורגים, נסיון לא מוצלח האמת, במיוחד שני אחרונים....
כשעלינו ארצה בזמנו אבא חורג האחרון שלי זרק אותי מהבית - כנראה שמטרתו הייתה להגיע לישראל על גבינו וזה מה שקרה. הייתי בת 16.
אמא לא הגנה עליי.
לא אמרה מילה.
התחלתי להסתובב במקלטים, הוסטלים, אפילו הייתה לי משפחה אומנת (שמשם ברחתי אחרי חודשיים) - ואמא נעלמה. לא חיפשה אותי, לא יצרה קשר...
בהתחלה כשעו"ס שלי עוד ידעה איפה היא גרה היא ניסתה לגשר בינינו אבל זה לא הלך - לכל ניסיון לסגור מעגל, להבהיר דברים ולהמשיך הלאה היא לא שיתפה פעולה, פשוט הייתה מתחילה לבכות וזהו.
אחרי זה התגייסתי, והוכרתי ע"י צה"ל כחיילת בודדה כי אפילו הם לא הצלילו לאתר את אמא שלי, למרות שהייתה בארץ.
במהלך השירות הצבאי שלי היא דווקא התקשרה פעם, לבקש שאמלא איזה טיפוס שהיא תקבל כסף (

) כמובן שסירבתי - את לא שואלת איפה אני ומה איתי אבל דורשת שאחתום על משהו שיביא לך כסף?
רק שלוש שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא מישהו עזר לי לאתר אותה דרך משרד הפנים. באתי אליה, ועם כל המעמסה הרגשית הזאת נסיתי בכל זאת להתיידד איתה. אפילו לא קראתי לה אמא בהתחלה, פשוט לא יכולתי.
לא הזחקתי מעמד הרבה זמן. היא עוד פעם הסתבכה במערכת יחסים גרועה ושוב לא הצלתח לסגור איתה אפילו מעגל אחד - כל פעם שהייתי שואלת שאלות, הייתי מקבלת גרסה שונה של התשובה, וכבר לא ידעתי למה להאמין....
המשכתי הלאה, תוך שמירת קשר רופף איתה שהפסקתי מדי פעם כי לא יכולתי לשמוע אותה בטלפון...
התחתנתי, ואפילו לא רציתי לספר לה. אמרתי רק אחר כך...
נכנסתי להריון - ולא סיפרתי לה.....
לפני כמה זמן ילדתי - והיא לא יודעת....
אני פשוט לא מסוגלת לחלוק איתה שמחות - היא כמו באר ללא תחתית, ממנה אי אפשר לקבל פידבק ותמיכה, זה כמו לדבר לקיר - היא בתשובה לתלונותיי מתחילה לספר לי על הבעיות שלה, ויש לה לא מעט בזכות עצמה.
לא מזמן התקשרה אליי מישהי מהעבודה שלה וביקשה שאדבר איתה כי היא ממש מסכנה וסובלת. סירבתי. בכיתי כל היום אבל לא דיברתי איתה.
לא מזמן היה לי יום הולדת, והיא לא התקשרה.
לא שציפיתי, היא די חוששת ממני, אבל בעיניי זה חמור...
אני עכשיו יושבת וחושבת לעצמי - היא עובדת קשה, גרה לבד, ואין לה כלום בחיים - כלום. אפילו אני לא בקשר איתה.
אני מדמיינת אותה יושבת כל היום עם הטלפון בידיים, חושבת אם להתקשר אליי לאחל לי מזל טוב ומחפדת... או שמחכה לטלפון ממני....
וצורב לי בלב... רע לי מאוד מהתמונה הזו, של אישה שכל החיים שלה חרא, רובן בזכותה בלבד... וזה המצב שהיא הגיעה אליו היום...
שלא תחשבו, יש לי ייסורי מצפון קשים מהמצב, אני לא אדם רע, אבל סבלתי ממנה הרבה, ואי אפשר לקבל ממנה דבר - לא כסף וכאלה, אלא מילה טובה, וכל-כך קשה לי עם כל העבר שלנו שאני לא מצליחה לשחרר כי היא לא מאפשרת לי ולסלוח לה נראה לי קל מדי - היא לא תלמד דבר ותחשוב שהכל בסדר מבלי להבין כמה רע עשתה לי בחיים, שאני לא יודעת איך לצאת מזה...
נכון, כולכם בטח תגדו לי ישר "זו אמא שלך, תקבלי אותה כמו שהיא" וכדומה אבל... תבינו אותי גם - הקשר איתה גום לי להמון עצבים וסבלף זה לא בריא לי בכלל... האם כדאי בכלל?
אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד ותודה למי שרא עד עכשיו.