שבעצם לא סיפרתי לאף אחד עד היום. אבל אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, אני טובעת עמוק בתוך בוץ וחייבת להוציא קצת החוצה ולשחרר קיטור... אולי ארגיש טוב יותר ואקבל כוחות להמשיך הלאה.
קודם שתדעו שאני אחת מכן, פעילה באופן יומי שוטף ומצטערת מראש שאני חסויה... מקווה שתבינו אותי ואם מישהי בכל זאת יודעת מי אני אבקש לדבר איתי בפרטי ולא לחשוף את זהותי

אני עוצמת עיניים וחוזרת לילדות, לשתף אתכן בשנים שעברתי. קשה לי להיזכר ולהעלות את הדברים על הכתב, כל ההסתרות הדמעות וההדחקות עלו לי לצערי ביוקר אבל אהיה גיבורה ואעשה זאת.
נולדתי לאמא מדהימה, שנתנה את כל כולה למעני, ליטפה, חיבקה, שרה, אהבה. אני זוכרת אותה כמו מלאך, רגישה ושבירה.
ומנגד לאבא מכה. שהיה מכה אותי, אבל בעיקר את אמא לנגד עיניי ממש, ילדה בת שנתיים. זוכרת הכל ולא יכולה למחוק מהראש את התמונות והפלאשים שעולים לי בכל פעם שאני רואה אותו.
בכל פעם שהיו רבים, אמא הייתה מושיבה אותי בצד עם משחק ויודעת שזה יבוא... היא הייתה נופלת על הריצפה ומאיימת שתקרא למשטרה. ואבא היה הולך להדליק סיגריה או שתיים שלוש. הרעש של המצית מעביר בי רעדה עד היום. אמא הייתה הולכת לחדר ובוכה, אני זוכרת אותה בוכה ומסתירה את הדמעות שלא אראה. ולבנתיים אבא מוזג לה כוס ספרייט ושולח אותי לתת לה. ליטפתי אותה שעות ארוכות. ילדה בת 3.
שאחי נולד, האלימות רק החמירה אבל לאמא אבא לא היה מרביץ יותר, אני לא יודעת מה התהפך בו אבל אחרי 3 השנים הראשונות שלי לעולם לא ראיתי אותו מרים עליה יד יותר.
הייתה אלימות מילולית, מזעזעת, זרק עליה חפצים, אני זוכרת אפילו פעם שהעיף את צלחת המרק על הארונות במטבח כי המרק לא היה מספיק חם עבורו. אמא הלכה וניקתה הכל... אח"כ תוך כדי סיגריה ראה אותי אוכלת בשקט והרים אותי בכוח למיטה כי "לא אוכלים אם אבא לא אכל". הרגשתי כ"כ מושפלת, נרדמתי בפחד. ילדה בת 4, רועדת. כמובן שאחרי כמה דקות הרגשתי יד מלטפת, של אמא, שהכריחה אותי לקום ולאכול את ארוחת הערב, כמובן שאכלתי. בבכי ותסכול.
אחי ספג הרבה יותר ממני. כל פעם שאני רואה אותו כיום הלב שלי נשבר לרסיסים. היינו אחים קרובים מאוד בגלל המכות שחטפנו. אף פעם לא מכות קשות אבל תמיד משפילות, מרטיטות עם איומים כמו "אני אשבור לך את העצמות". אחי היה עושה פיפי בתחתונים בכל פעם שאבא היה קם או מתקרב אליו. היום הוא כבר איש, שקט, מופנם, סגור ועצוב עד שאני בוכה בלילות רק בתפילה עליו.
בחרתי לספר לכן רק כמה מקרים כרקע על מה שאני עוברת היום.
בעיקר כי אבא שלי השתנה המון. קודם הוא בכה בחתונה שלי בלי הפסקה, כאילו רגשות אשם על הילדות שהעביר אותנו. ומאז עבד על עצמו ברמה שאני לא מכירה אותו. הוא טוב, מחבק אותנו, משקיע באחים שלי, מתייחס יפה לילד/ים שלי, קונה לאמא מתנות, הפסיק לעשן ועוד המון נקודות חיוביות שאני רואה בו. אבא אחר. רגוע יותר. שלו ונינוח.
לפעמים מתפרץ, צועק ומעניש, אבל כמו שאבא צריך להיות. אני גאה בו. הוא סבא ואבא אנושי וחלק נכבד בחיים שלנו כרגע. הוא והמשפחה שלי בכלל.
אבל בנות... למרות שהמשפחה שלי השתקמה (אני בספק אם אמא סלחה לו אבל אני רואה את המאמצים)
אני נשארתי שם. נשארתי בילדות שלי. בחרדות. בלחץ בכל פעם שמישהו צועק או מעצבן.
התחתנתי כתירוץ לברוח מהבית, לא מתחרטת כי יש לי בעל מקסים, אבל קשה לי לנהל איתו מערכת יחסים. אני קשה אליו, אני רכושנית לרגשות שלי, אני מתפרצת בכל פעם שמשהו קטן קורה, אני קשוחה איתו ולא קל לי וזה כואב לי. אני לא מצליחה להדחיק את הרגשות שלי, את הילדה הזו שצצה משום מקום וגורמת לי לבכות כל לילה מחדש. היא חיה בי ומכניסה אותי לחרדה ואי שקט מחיי משפחה. לא סיפרתי לבעלי על הילדות שעברתי דווקא מכוון שהוא ואבא די קשורים. אני לא רוצה שיתפוס עליו ראות של "מכה", במיוחד אחרי שעשה עבודה קשה והשתנה המון. לא נעים לי בעיקר מאמא שלי, שתתגלה כאישה "מוכה".
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי לפעמים... יש לי ילד/ים בבית ואני מלאת רחמים עליהם. בכל פעם שאני מרימה את הקול או אפילו מניחה בלול וה/ם בוכ/ים אני מרגישה אכזרית, אני מרגישה אבא שלי. למה? למה זה לא עוזב אותי? למה אני לא מצליחה להשתחרר מזה? למה אני מוציאה הכל על בעלי?
אוף בנות... הדמעות זולגות בלי סוף והלב פועם רק מלהיזכר... זהו זה. אני חייבת לסיים כי בעלי בדרך.
תודה לכן על ההקשבה. תודה למי שקראה עד כאן. תודה על המקום הזה. אוהבת אתכן בלי להזדהות אפילו.
