אוף, איזה לחץ... - הריון ולידה

ב-21/10 (יום אחרי יום ההולדת שלי, כמה נפלא) יש לנהוראי את בדיקת העיניים המיוחלת בביה"ח וולפסון.

מי שזוכרת, לפני כחודשיים היינו אצל מומחה עיניים (שאגב, אליו אנחנו הולכים לבדיקה בביה"ח)
שבדק את נהוראי במשך שעתיים שלמות וסיוטיות שנראו כמו נצח וצרחות אין סוף
ושיער שיש לו צילינדר מינוס 1 בעין אחת, והוא קצר ראייה.
כבר סיפרתי לכן, כמה קשה מתן לקח את ההשערה כי ככל הנראה האפרוח קיבל את העיניים שלו.

בקיצור, אני לא מאמינה שכבר עברו חודשיים של המתנה.
זה היה נראה לי כ"כ רחוק והנה, זה קורה החודש.
מיותר לספר כמה אני נחרדת.
מפוחדת.
חוששת.
רק חושבת על הבוקר שהולך להיות לנו, בדיקה של 3 שעות ובכי וצרחות וחוסר אונים שלי מול הילד שלי, בא לי לבכות ולבטל הכל.

הרופא כבר הכין אותנו, אמר להביא במבה, להביא מים, לקחת בחשבון שזה יקח כמה שעות, להכנס לפרופורציות.
קשה לי וכואב לי, מתחילת החודש אני לא מפסיקה לחשוב על זה.

הכל בסדר... הילד שלי רואה טוב, הוא לא יצטרך משקפיים, אני יודעת את זה.
אולי נבטל?
אולי נדחה קצת?
אולי נחכה עם זה?
לא בא לי. לא לא לא בכנות לא בא לי.
עוד לא יצאתי מהטראומה של הבדיקה הקודמת עם המכשירים והטיפות והצרחות, שתפסנו את הילד שלנו בכוח מהידיים והרגליים והראש והוא צרח ובכה ולא הבין על מה ולמה.
עד כדי כך שיצאנו להמתנה, כל האנשים שחיכו במסדרונות ניגשו לשאול אם הכל בסדר.
ואני רעדתי.
וחיבקתי.
ולא הפסקתי לבקש סליחה.
ושזה לטובתו.

אוף, ולא מספיק כל זה, בחמישי מתן נוסע למילואים