היי בנות! (הוספתי את סיפור הלידה הראשונה שלי) - הריון ולידה

חדשה כאן!
המצב שלי הוא ילד מקסים בן שנה וחצי בשם רותם
ועוד קטנטונת ממש אוטוטו בחוץ (כרגע בשבוע 39...השבוע שכידוע לרובכן כלא פשוט בכלל)

משעמם לי, אני כבר עייפה כ״כ.... מהקטנצ׳יק שרוצה וצריך כ״כ הרבה יחס חום ואהבה
ומההריון הזה שהוא ממש שונה מהראשון פשוט יותר קשה לי בהכל!
ברוך השם הכל תקין אבל מתלוננת מחודש 5 שאני רוצה כבר ללדת! חח

קראתי כאן כמה וכמה סיפורי לידה שעודדו אותי אותי קצת
(לידה ראשונה קיסרי בעקבות ירידת רצינית בדופק העובר)
מקווה מאוד ללידה טבעית קלה ומהירה עד כמה שאפשר!

מאחלת לכולם חג שמח ושבוע נפלא

סיפור הלידה שלי, רותם, 24.3.11
23.3.11 בוקר של יום גשום במיוחד, זהו התאריך המשוער שלי.
כבר מתה משיעמום, הכל קשה לי, לנשום לדבר לשבת, בא לי להתפוצץ!
בעלי כרגיל בעבודה ובגלל שהוא היה בטוח שהרופא שלי טועה בקשר לתאריך המשוער (רצה שבועיים אחרי התאריך שאלד, בידיוק ביומולדת שלו) נכנס לי לראש שאין סיכוי שאלד או שיקרה בכלל משהו בתאריך המשוער שלי, ואפילו קבעתי מילוי לציפורניים יום אחרי, ב24! 
אוקיי אז מרוב שיעמום וחוסר מעש החלטתי להסתובב עם חברה של אמא שלי שהלכה למילוי אצל אותה בונת ציפורניים שלי.
שיגעו אותי שם  ״נו מתי??? את לא לא רוצה כבר ללדת??? את לא מרגישה משהו??״ וואלה לא! לא מרגישה כלום ולא הייתה לי אפילו התכווצות אחת קטנה לאורך כל ההריון, הכל רגיל, שום סימן!
הבונה אמרה לי שאני קצת חיוורת ואני ממשיכה בהכחשות שלי כאילו הריון זה לנצח ומה היא בכלל רוצה זה לא יכול לקרות היום!
חזרנו ב12 בצהריים הבייתה, אני ואמא שלי.. צעדתי מהדלת לשירותים אולי 4 צעדים ופתאום הרגשתי שמשהו נזל לי שם הרגשה שבידיוק מקבלים מחזור! נכנסתי מהר לבדוק מה הולך שם, דימום קל ביותר. ישר צרחות לאמא שתבוא
לבדוק! 
״כן זה מתחיל״. כעבור כמה דקות כבר התחילה הירידת מים מתונה מאוד...
לא מיהרתי לרוץ לבית חולים עשיתי קצת סיבובים ברחוב..
ניסיתי להרדם לפני שאעלה לבית חולים אבל מההתרגשות זה כמובן לא קרה! משכתי ומשכתי, דיברתי עם בעלי הודעתי לו מה הולך והוא בשיא האדישות שלו שאל אם לבוא אמרתי שעוד לא ושאני אודיע לו מתי..  ובשעה 4 וחצי עליתי כבר לבית חולים, השתגעתי בבית. 
בבדיקה בבית החולים עם המלקחיים הזוועתיות האלה האחות דיווחה לי על ״ירידת מים ודאית״ יאללה לחדר לידה.
נכנסתי לחדר לידה הטבעי החדר היחידי שהיה פנוי וזה היה נראה ממש ורוד באותם רגעים. אני ואמא יושבות, מחברים מוניטור, והנה הכאבי ראש מתחילים...
ימין חצי שעה שמאל חצי שעה אמצע חצי שעה. מחרפן. צירים? עוד אין והשעה כבר 7 בערב.
ואני בינתיים מתרוקנת לי כל כמה זמן כי לא בא לי חוקן ומחליפה פדים ספוגים כל פעם..
בעלי עוד בעבודה כמובן אדיש ולא מבין וקולט שאני בחדר לידה! הגיע ב8 אחרי שהתקלח בבית.. וממש דקות אחרי שהגיע.. הגיעו גם הצירים! חלשים, נסבלים כל 15 דקות בערך. לקראת 11 בלילה שכלום לא זז..
הצירים לא כ״כ סדירים התחלתי טיולים בבית חולים עם אמא ואז התחלתי להרגיש מזה צירים כואבים באמת! כל ציר נעמדתי השתתקתי עשיתי פרצופים ואמא בו זמנית מעסה לי את הבטן התחתונה.. עזר מאוד! \
יאללה חוזרים למוניטור ופה התחילו הבעיות, הדופק יורד בכל ציר חזק. אני כבר בשלב התחנונים לאפידורל
המיילדת בודקת סוףסוף פתיחה והפתיחה 3 בערך היא ממליצה לא לתת אפידורל ושואלת אם אני רוצה טשטוש או גז צחוק. אני דוחה את ההצעה כי אני רוצה אפידורל!!!
לא יכולה יותר.. צירים כל 4,5 דקות ואז פתאום כל 7 דק...  
כל שנייה אני מבקשת והיא מתעקשת שעוד לא ! טוב אז גז צחוק, תביאו לי גז צחוק! חייתי בסרט שזה יעזור והעדפתי לא להידקר סתם! אחרי 40 דק עם הגז התחילו לי בחילות הצירים היו פיצוצים העפתי את המסכה מעליי!
אפידורל אני רוצה אפידורל!!! הרגשתי שעובדים עליי עם זה... מה זה מזיז בכלל??! טוב תקבלי אפידורל, אבל קודם נוזלים חצי שעה.
טוב! יאללה זריזזז נוזלים! עברה חצי שעה כבר 3 לפנות בוקר והמרדים בחדר ניתוח, המוניטור עליי והאטות בדופק! אז נחכה עוד קצת עם האפידורל! טוב.. עוד קצת העיקר שבסוף יגיע!
לקראת 4 המושיע מגיע מסדר אותי על המיטה שבי כמו חתול או משו כזה הוא אומר ואני ממושמעת רק שידקור אותי כבר!
הדקירה עוברת בשלום אני נשכבת חזרה, ותוך רבע שעה בעננים, חזרתי לנשום והרגשתי שהכל הולך טוב צירים כל 3 דקות פתיחה 4.5 ואני מבסוטה מדברת מחייכת בזמן שהמוניטור משתולל מצירים. נרדמתי קצת ופתאום לקראת 6 אחרי שדחפו לי לוריד אנטיביוטיקה (בגלל הירידת מים) אמא שלי טסה לקרוא למישהו כי הדופק של העובר ירד לממש נמוך!
הגיעה מהר מיילדת שקצת נבהלה וקראה לכמה רופאים שהסבירו לי ביפה שבכל ציר הדופק שלו יורד ונצטרך לסיים את הסיפור בקרוב.
המיילדת דוחפת קטטר כי אולי זה מה שמעכב...
ואחרי הצינור לדרכי השתן מחליטים ל״החזיר מים לרחם״ עם עוד צינור לרחם... הרגשתי שמתעללים בי אבל לא נורא העיקר שיתקדם כבר משהו.. נתנו לי עוד כמה שעות בערך עד 9 בבוקר לראות אם מתקדם  משהו אבל כלום...
הדופק עולה ויורד ואני ממש מתוסכלת!
פתאום מגיעים 3 רופאים שמחליטים על קיסרי ומסבירים לי יפה שחייבים להציל אותו כי הוא סובל והוא בסכנה וכמה מזל שבימינו אפשר לנתח וצ׳יק צ׳ק הוא ייצא והכל נגמר. התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי המון זמן ואני בוכה ובוכה מאוכזבת כ"כ ובוכה כי מה אני קשורה לקיסרי? מזה בכלל קיסרי?
חתמתי בידיים רועדות על הטפסים ואני בוכה ובוכה ובוכה אמא ובעלי אומרים יפה שלום.. מיותר לציין שבעלי היה כל הזמן הזה אמנם איתי אבל לרוב שתק והיה בהלם לראות אותי בוכה וסובלת ככה. הניתוח מתחיל.. אני על אפידורל בלבד.. אני מרגישה את כל החיטוטים בבטן ומשום מה בצד ימין הרגשתי ממש חזק ושמאל בקושי... פתאום הרגשתי כאילו שואבים מהבטן שלי גלון ענקי כזה ואחרי כמה שניות שמעתי אותו בוכה את האוצר הקטן שלי שהגיע כמו קיסר אמיתי לעולם! המנתח אומר בקול רשמי:חבל הטבור כרוך סביב הצוואר. פה הבנתי שההאטות בדופק היו בעקבות  חבל הטבור שהיה סביב צווארו ואיזה אינסטינגט השרדות יש לעוברים עוד מהבטן, כל ציר לחץ שהוא ניסה לפלס דרכו לצאת הוא פשוט נחנק ואז ויתר והחליט שיותר נעים לו ברחם. המיילדת עטפה אותו קירבה אותו אליי אמרה לי לתת לו נשיקה וכמובן שנתתי, ולקחו אותו לאמא ובעלי ואפילו חמתי שהספיקה להגיע. השעה 10 בבוקר! ורותם הנסיך שלי חי ונושם בידיוק כמונו... (וב11 , שעה אחרי הניתוח היה לי מילוי, שכמובן לא הגעתי אליו והכל כי לא האמנתי בתאריך המשוער שלי) מיותר לציין שההתאוששות הייתה זוועתית כואבת וקשה אבל כמה טוב שהוא בחוץ והכל בסדר! בתקווה שהלידה הקרובה שלי לא תיהיה קיסרית! ממש מצטערת על אורך הסיפור... זה פשוט זרם לי ככה.. ועוד קיצרתי במילים חחחחח