נושא שמטריד אותי - הריון ולידה

וואי באמת שאני לא יודעת מה להגיד לך
יכול שאיתכם הוא מרשה לעצמו לבדוק את הגבולות, אני הייתי ממשכיה בדרך שלך ואומרת לו שזה אסור ולא נעים

לא יכולה להגיד שאוולין עדינה עם הילדים האחרים..אבל לי היא עושה את זה המון גם.
מושכת בשיער,שורטת,עגילים..
ואין לי תשובה לתת לך.
גם אני כשאומרת לה שאסור היא נעלבת.
אני לא מתייחסת אליה ולא מחבקת אותה והיא נרגעת די מהר.
אבל מקווה שיהיו פה תגובות שיעזרו להתמודד עם זה מהשורש..כדי שלא יהיה צורך להיעלב או לא.

הגיל ללמד עיקרונות מהותיים זה מתי שהם מראים לך שהם מפרים אותם!!!
אז כן, השיטה שלכם לא טובה, כי הוא הרביץ נשך ושרט ומה? וסבבה נשיקות חיבוקים.
הקושי היחיד הוא של ההורים, כי הם צריכים לעמוד מול הפרצוף העומלל והמסכן שמשדר כאילו לא יודעת מה ושהוא כולו . אז כן זה חמוד ועצובי ו....
צריך להתגבר על זה אין מה לעשות חחחח.
הוא לא סובל, והוא לא ישנא אותך. וכשהוא בוכה הוא לא אומלל, הוא רק מביע תסכול שהוא לא יכול לפרק לך תצורה (ואת- אמורה ללמד אותו שזה לא מקובל, ושלילי אם תרצי)

ילדים שיש להם הכי הרבה בטחון- זה ילדים שההורים שלהם בטוחים בעצמם. קרי: הורה שנחוש בדעתו ואומר בבטחון שאת חוזרת הביתה ב9 בערב יגדל ילד שיש לו יותר בטחון מילד שההורה אומר לו תחזור מתי שאתה רוצה.
(זה דרך האמצע צריכה ליהיות, כי ילדים טובים ירושלים לא מסתדרים בחיים כי מחפשים שיגידו להם ויביאו להם אישורים, אז לא לקיצוניות הזאת אני מתכוונת)

זה דברים נסתרים מהעין, הם בתת מודע, אבל בעצם כל הילדים נשענים על ההורים שלהם. זה ההר שתמיד יהיה שם, זה עץ הזית שיהיה תקוע שם אלף שנה ותמיד אפשר לחזור אליו. ברגע שיש לך בסיס מוצק וחזק, זה מה שעושה לילד בטחון.
ברגע שמשחררים ואומרים אהה לא אכפת לי מתי תחזור, העיקר שתחזור. אז וואלה לעץ שלי, להר שלי לא אכפת ממני (בתת מודע, הרי כל טינייג'ר יגיד לך ההפך)
ואם לדבר שצריך ליהיות קבוע אצלי בחיים לא אכפת ממני, מתי אני חוזר אז מי אני? איפה אני?
לאן אני הולך?

חשוב להבין, שהורים עושים טעויות, כל החוכמה גם אם תוכל לתקן אותה אחכ או לא זה לא חשוב, העיקר שברגע האמת תשדר בטחון, גם אם הדבר שאתה עושה טעות ואתה מבין שאתה עושה טעות. טעות שנעשית בבטחון היא כאילו לא טעות בשביל הילד.
זה טיפ כללי לכל מה שאת לא בטוחה שאת עושה נכון.
*לכעוס על ילד שלא ירביץ לך- זה , להבדיל, ממש לא טעות!!!!

לגבי חברת ילדים, זה לא בגלל חוסר בטחון הוא לא "מגן על עצמו" זה בגלל שהוא עוד לא למד את חוקי החברה.
ככל שתתערבי פחות כשמישהו יחטוף לו משחקים, כך הוא ילמד מהר יותר מה עושים. זה אולי עצוב אבל זה מערכת יחסים בין נהוראי לילד החטפן, ולא מערכת יחסים בין החטפן לאמא של נהוראי. זה יכולה ליהיות, אבל אז לנהוראי אין מקום שם.
ואת הרי רוצה שיהיה לו מקום חברתי.
רק אם מפריע לו החטיפה עד כדי שבא אליך להתלונן (אם התערבת לו הרבה עד כה זה מה שצפוי שיעשה) אז את מפרשת לו את המציאות איך שבא לך שהוא יראה אותה. אם הוא מסכנצי'ק שלקחו לו או אם יש לו פתרונות לדברים, ושזה בכלל לא נורא...יש מלא גישות ושיטות כאן...

בקיצור, חינוך לגבולות ונוקשות לא פוגע בבטחון- ההפך!! זה מה שבונה את הבטחון! זה אומר לילד מה מצופה ממנו, איפה הגבולות, הוא יודע מה צריך לעשות ומתי ובאיזו דרך. וכשהוא יודע את הדרך , יודע שזאת הדרך- הוא הולך בה בביטחון מלא!!!!!!!

כשאת הולכת מהבית לעבודה, ומהעבודה לבית, את הולכת בבטחון!!. כי את מכירה את הדרך. ואת יודעת שהדרך הזאת נכונה ובטוח תוביל אותך הבייתה ולאן שאת צריכה.

כשאת נמצאת בעיר חדשה, את הולכת בהיסוס, את מסתכלת...שפופה, מחפשת, שואלת איך מגיעים למקום ההוא?
כשאין לך דרך, כשאין לך מפה, כשאת לא יודעת לאן ללכת- את הולכת בחוסר בטחון!!! ואת תאמיני לכל אחד שיגיד לך שהעיריה זה בכיכר ימינה.
למרות שהיא בכלל מאחוריך. אם היית מצטיידת במפה, לא משנה כמה פעמים היו מסיתים אותך מהדרך ואומרים לך שזה באיזור תעשיה 9 ק"מ מאיפה שאת,
את בטוחה בדרך לעיריה! ושום חוטף דעת לא יערער אותך.

נהוראי צריך מפה. צריך ג'יפיאס במוח. זה מה שיתן לו בטחון.

אלה- אם הילד "נעלב" זה טוב.

תאמיני לי את לא רוצה ילד שלא נעלב.
ילד שלא מראה את דעתו ולא מבין סיטואציות חברתיות של עושים משהו בניגוד לרצונו. זה מראה על אוטיזם.
בגילאי הטיפשעשרה על דיכאון.
בסדר?

את מאוד רוצה שהיא תעלב.
היא פשוט תבין שלא צריך לעשות דרמות והצגות בהמשך...
אבל להביע דעה- זה מבורך.

גם הדס מוותרת.. אבל אני חושבת שזה בגלל שלימדתי אתה לכבד ולשתף .. אז פשוט שמישהו מתקרהףב אליה היא כבר נותנת לו ואומרת "דה" ( תודה)
אני רק מקווה שזה לא יעלה על הרצונות שלה כי היא לא כלכך עומדת על שלה מול ילדים אחרים .
בסדר האמת שאני מעדיפה את זה מאשר ילד שרק חוטף או מכה .....

ההבדל הוא שהדס לא מרביצה לנו .. כמעט אףפעם ...
פעם אחת קרה שהיא רצתה משהו ואמרתי לה לא אז היא התעצבנה ... נופפה בידיים ועל הדרך גםפגעה בי בפנים .... התרחקתי כי חשבתי שאולי זה תמים ואז היא שוב עשתה עם התקרבות קלה .
הבנתי שזה מכווון
עצרתי אותה - תפסתי את היד בעדינות אך בתקיפות ועם האצבע המורה אמרתי בקול סמכותי " לא! לא מרביצים לאמא"
והסתכלתי עליה ישירות בעיניים . וזהו שחררתי .
לא חיבוקים ואהבה ( כרגע) - לכעוס זה לכעוס
אחרי כמה דקות שיחקנו כרגיל
אבל ב2-3 דקות של הכעס כעסתי
והיא הבינה !

תמשיכי לעשות מה שאת עושה
קומי ותלכי
אם שניה אחרי זה חיבוקים נישןקים וקוצי מוצי הוא מבין שזה סתם כי הכל חוזר להיות כרגיל .
את צריכה להבהיר לו שאת כועסת אפילו בהתרחקות קלה ....

סבלנות והתמדה - רק ככה עוברים את זה