זהירות, הורמונים תשיעיים מתפרצים - הריון ולידה

מתן עובד.
עובד פיזית, עובד קשה, עובד מהזריחה עד השקיעה, עובד עם כל הכוחות ומגיע הביתה גמור. אין עם מי לדבר.
אני לא עובדת, אני בבית, בחודש תשיעי עם ילד שובבי בן שנה וארבע ויושבת על פרוייקט מעיק של סיום לימודים.
כל סוף יום אנחנו רבים, זה מתחיל במי עובד קשה יותר
נמשך בהעמדת ציפיות כוזבות ואז הולכים לישון בתסכול וחוזר חלילה מזה שבוע ימים.
אין לי כבר כוח בנות
אני אסביר לכן משהו, קודם כל מאז שהתחלנו את היעוץ הזוגי, בערך חודש, שאני עוברת תהליך עמוק ומייגע בנוגע לכל מיני תחומי חיים.
המון התגברויות, המון "שיעורי בית" של עבודה פנימית, והמון ויתורים והקרבות.
אני מותשת נפשית.
תוסיפו את הלחץ לקראת הלידה, את העובדה שאני בבית כל היום, שאני צוות בידור והבאי, שכבד לי ולוחץ לי והגב שלי גמור, שאני יושבת על פרוייקט שכולו לחץ האם אספיק את המירוץ או שאפול בדרך, שאין לי למי לפרוק... ועוד רבים וטובים

והוא, הגבר שלי, שאני הכי מבינה אותו בעולם
קם ב-4:30 בבוקר, רץ להסעה, עובד פיזית קשה כל היום, חוזר ב-18:00 לבית מבולגן, הכלים בכיור, אין ארוחה, אני כבר מותשת ועצבנית ומעמיסה עליו את כל מה שלא הספקתי היום.
"זה פה וזה שם ותעשה ככה וככה"
ואפילו מפצירה בו שנצא לסיבוב בקניון או למסעדה כי נמאס לי, אבל נמאס לי, להיות בבית.
ואז מתחילים הריבים- הוא עייף ואני רוויית שינה, הוא רק רוצה מיטה ואני רוצה בידור
ובכלל, לא מכירה מציאות של לשבת בבית כל היום כי תמיד הייתי מבלה עם חברות
וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה
ואין לי. אין לי עם מי לצאת, אין לי כוח לצאת, אין לי לאן לצאת
חברותי סטודנטיות, תל אביביות, יוצאות בשישי בערב מה שאני כבר לא עושה
חלקן התחתנו ועברו לגור רחוק
חלקן התחילו תואר וחורשות על הספרים
את חלקן מתן לא אוהב כי הן נראות וואו ומדברות וואו ומבלבלות את השכל על האקסים שלי ואיך אני לא מתגעגעת לזה בלשון המעטה
ואני ב"ה בחרתי להקים בית, שזה פן אחר לגמרי ואני שמחה בו
אבל אין לי עם מי לדבר. ואין לי סוג של זמן איכות עם חברות או עם עצמי.
אני נטו בית.

בכל אופן,
אתמול ישבנו לדבר אחרי שכבר בכיתי ויצאתי עליו
והוא אומר לי שבאמת, הוא מעריך אותי והוא יודע שקשה לי.
אבל הוא רצוץ, והוא עייף, והוא רעב, והבית נראה לא משהו, ושאני יכולה לפחות להכין לו סנדביץ' או לשטוף 2 צלחות וכוס אחת רק לנראות הכללית, ועוד ועוד ועוד
ואני מתה לצרוח לו שאני מותשת נפשית ופיזית
שהוא לא מבין מה זה.
שעושים לי השכמות, שאני צריכה לפתוח יום עם מקלחת ללולי,
להתכופף אליו לאמבט, לסבן, לשיר, לרקוד, להרים אותו למגבת (והוא מתנגד אוהו כמה שהוא עקשן), להלביש, להחליף (גם סיפור), להאכיל, לנקות אחריו, לשבת בין לבין על הלימודים, לבדר אותו על שטיח הפעילות או כשהוא במיטה (כי הגב שלי כבר...)
ואז לעמוד לעשות כלים? שאני בקושי מגיעה לכיור בגלל הבטן? ובקושי עומדת אחרי כל היום?
אני מרגישה שאין לי את הכוחות האלה,
אמת שאני בקושי הולכת כמה צעדים בלי דקירות בגב או במפשעה ואמת שכואב לי.
ואני הכי לא מפונקת בעולם שאני אצעק שכואב לי!
והוא לא מבין את זה.
פשוט לא. הם גברים והם לא יכולים לדמיין עד כמה שהקושי גדול

ואז באים ליעוץ, והיועץ הוא גם גבר שלא חווה מעולם הריון וחודש תשיעי בפרט
ואני מרגישה אשמה. ואני מרגישה אישה חרא. ואני מרגישה רע.
אני יודעת שזו רק ההתחלה
אני יודעת שאוטוטו פיץ תיוולד ולא יהיה לי באמת שניה לנשום
אני יודעת שאז באמת אהיה בבית, נטו בית, בלי שניה אחת לעצמי או לבעלי או לנשום אויר בחוץ
אני יודעת ואני שמחה, אני אתמודד, אני רוצה בזה.
אבל אני גם רוצה לנצל את הזמן של לפני... להתאוורר... לצאת, לבלות, לעשות קצת ממה שעשיתי במשך החיים
ובתגובה: ZzZzZZZ
מרגיז, מתסכל, מייאש, אין לי עם מי לדבר. עם כל ההזדהות וההבנה, אין לי עם מי לדבר