את הפליקים שאני קיבלתי אני לעולם לא אשכח ולא קיבלתי מכות קשות, "רק" ביד ,בישבן וכו'... אז שאף אחת לא תבוא ותגיד שזה שום דבר.
אני לא מכה את הילדות שלי לא מתוך התיפיפות אלא כי נשבעתי שאני לא אעשה את זה לילדים שלי

אני זוכרת שהיה מקרה בצהרון שעבדתי בו לפני שנתיים: ילד אחד ירק על ילד אחר. הילד שירקו עליו ממש בכה, הוא בכה מההשפלה והעלבון -הרי יריקה לא כואבת פיזית, אותו דבר פליק -הוא לא כואב פיזית אבל משפיל ומקטין את הילד.
אם רוצים לחנך את הילד שלא יהיה אלים אז למה לאמא כן מותר להכות?
אם הילדות שלי מקשקשות על הקיר אני מחרימה להם את הטושים לכמה ימים,
אם הן שופכות את האוכל לריצפה ,הן לא יקבלו ממתק אחרי האוכל.
אם הן רבות ,אני מפרידה ביניהן וכל אחת לפינה שלה, אם הן שוברות משהו בבית -אין טלויזיה וכו'.... אפשר להעניש ולשים גבולות.
אגב פינת המחשבות גם בעיני זה דבר אדיוטי -אצלי בכל אופן זה לא עבד.
אני חושבת ששיטת הפליקים היא לא שיטת חינוך, אין אף אמא שישבה וחשבה עם עצמה והגיעה למסקנה שזו שיטה יעילה, אלא זו פעולה שההורה עושה כשהוא מאבד עשתונות באותו רגע ופורק את העצבים שלו על הילד.